• פרפקציוניזם, חתירה למקסימום ובחירת קריירה

    פרפקציוניזם ותחושת משמעות

    הפילוסוף עידו לנדאו מגדיר פרפקציוניזם כתפיסה לפיה המשמעות והערך בחיינו מותנים בכך שנשיג משהו מיוחד, מושלם או יוצא מגדר הרגיל. תפיסה זו מונחלת בלבבותיהם של אנשים רבים, שמניחים שאם הם לא משאירים מאחוריהם תגלית מדעית או יצירת אומנות, או לא הגיעו לפסגה המקצועית בתחום שלהם, חייהם הינם חסרי משמעות. רופא פרפקציוניסט למשל יתקשה להתמודד עם העובדה שאינו מהכישרוניים או המצליחים ביותר במקצועו, הוא יחוש חוסר סיפוק וישאף להחליף מקצוע[1].
    לשיטתו של לנדאו, ניתן לטעון שחייהם של גאונים או ממציאים דגולים הם בעלי משמעות רבה יותר משל מרבית בני האדם, אך אין בכך לבטל את המשמעות הרבה שבחיים רגילים, שיש בהם שאיפה למצוינות מבלי שזו מושגת בהכרח. וויתור על פרפקציוניזם אינו מוביל לבינוניות אלא למאמץ מכוון מטרה עם יעדים ריאליסטיים. הפרפקציוניזם עלול להוביל לשיתוק, לבריחה והימנעות, או לירידה בביצועים בעקבות הפחד להיכשל. מעל הכל, פרפקציוניזם מוביל לעינוי עצמי ולהיעדר סיפוק והנאה, סיבות מספיקות לוותר עליו כדרך חיים. אדם שנמנע ממסלול קריירה בתחום שיכול לספק לו עניין ופרנסה, בעקבות החשש שלא יגיע לצמרת המקצועית או מתוך האמונה שתחום העיסוק אשר מושך אותו אינו הנעלה ביותר שבנמצא, פוגע באיכות חייו ובתחושת ההנאה שלו מתוך אידיאל פרפקציוניסטי מיותר.

     

    סגנון קבלת החלטות: מקסום והשבעת רצון

    לנדאו שואב את רעיונותיו מעיון וחקירה פילוסופיים, אך ניתן למצוא להם הד במחקר הפסיכולוגי על קבלת החלטות. הכלכלן הרברט סימון הבחין בין שתי אסטרטגיות של החלטה: מחד, מקסום (maximizing) פירושו חיפוש האלטרנטיבה הטובה ביותר תוך כדי סקירת כל האפשרויות העומדות בפנינו; מאידך, אסטרטגיה של השבעת רצון (satisficing) פירושה חיפוש אלטרנטיבה “טובה מספיק”, ואימוץ האלטרנטיבה הזו ברגע שנתקלים בה. בתנאים אידיאליים, מקסום יוביל להחלטות טובות יותר. עם זאת, ככל שגדל מספר האפשרויות שניתן לבחור מתוכן, וככל שחוסר הוודאות בתוצרי ההחלטה משמעותי יותר, היתרונות של מקסום מצטמצמים. במקביל, להשבעת רצון יש יתרונות שנובעים מחיסכון בזמן החיפוש ובאנרגיה המושקעת בו.
    מעבר ליתרונות ולחסרונות האובייקטיביים של שתי האסטרטגיות, ישנם הבדלים בחוויה הסובייקטיבית שלהן. הפסיכולוג בארי שוורץ ועמיתיו[2] הבחינו בין אנשים שנוטים לאמץ אסטרטגיה של מקסום בתחומים שונים בחייהם לבין אנשים שנוטים להשבעת רצון. אנשים בעלי סגנון קבלת החלטות הנוטה למקסום, יסכימו עם היגדים כמו: “לעולם איני מתפשר על השני הכי טוב”, ו-“כל פעם שאני ניצב בפני בחירה, אני מנסה לדמיין את כל האפשרויות האחרות, אפילו כאלה שאינן קיימות באותו הרגע”. במחקר נמצא שלמרות שה-“ממקסמים” השקיעו זמן רב יותר בקבלת ההחלטה, הם חשו ברגשות שליליים יותר בעקבותיה. נטייה אישית למקסום עלתה בקנה אחד עם תחושות של חרטה ודכדוך, היעדר סיפוק מהחיים ורמות נמוכות יותר של אופטימיות ואושר. מחקרים גם קשרו בין נטייה למקסום לבין חמדנות, נוירוטיות, היעדר פתיחות, דחיינות, התמקדות בהווה על חשבון העתיד, מחשבות של עינוי עצמי בסגנון “מה היה קורה אילו”, הערכה עצמית נמוכה, ואובדנות. ממקסמים נוטים להשוות את הישגיהם לאחרים שמצליחים מהם וחשוב להם להיות הטובים ביותר. כמו כן, קשה להם להתחייב להחלטות והם מעדיפים לשמור את כל האופציות פתוחות. מעניין גם לציין שמבוגרים פחות נוטים למקסום מצעירים, ממצא שעולה בקנה אחד עם נטייתם של מבוגרים לחוש רמות גבוהות יותר של סיפוק ואושר[3].
    התחושות השליליות הכרוכות באסטרטגיה של מקסום נובעות מתהליך החיפוש המייגע שהממקסמים עוברים בדרך לקבלת ההחלטה. הממקסמים משקיעים זמן רב בהגדלת מספר האפשרויות לבחור מתוכן, אך המגבלה הקוגניטיבית שלנו והמורכבות של ההחלטה אינה מאפשרת לנו להשוות כראוי בין כל האפשרויות, כך שכמעט תמיד נבחרת אפשרות שאינה הטובה ביותר. התוצאה הלא אופטימאלית מובילה לתחושות של חרטה וחוסר סיפוק, שמתעצמות נוכח הידיעה שיכולנו לבחור באפשרות טובה יותר. עוד לפני ההחלטה, אנו צופים את החרטה שנחוש בעקבותיה ולכן ההתלבטות והחיפוש הופכים לחוויה מעיקה עבורנו. יתרה מכך, הקושי להשוות בין האלטרנטיביות מוביל את הממקסמים להסתמכות על קריטריונים חיצוניים וניתנים לכימות, כמו סטאטוס חברתי או הצלחה חומרית, על חשבון ההעדפות הפנימיות שלהם.
    למרות שקל לראות את הדמיון בין נטייה למקסום לפרפקציוניזם, מדובר בשני מושגים שונים: נטייה למקסום היא סגנון לקבלת החלטות, ואילו פרפקציוניזם כמשתנה פסיכולוגי הוא תכונת אישיות שמתאפיינת בשאיפה לסטנדרטים גבוהים במיוחד של ביצוע. הספרות הפסיכולוגית מבדילה בין ממד מועיל בפרפקציוניזם שמתבטא בהצבת סטנדרט גבוה, וממד מזיק שמתבטא בתפיסה של פער בין הסטנדרט לבין הביצועים שלנו בפועל. עבודת דוקטורט מאוניברסיטת פלורידה מצאה קשרים משמעותיים בין שני ממדי הפרפקציוניזם לבין הנטייה למקסום [4]. עם זאת, הקשר של הנטייה למקסום עם הממד המזיק חזק בהרבה מהקשר עם הממד המועיל. בעיני החוקרת, הממד המזיק של פרפקציוניזם הוא הגורם המסביר את הנטייה למקסום ואת הרגשות השליליים הנובעים ממנה.

     

    מקסום בחיפוש עבודה ובתכנון קריירה

    ההשלכות של אסטרטגיות של מקסום ושל השבעת רצון נידונו בהקשרים שונים כמו צרכנות והחלטות עסקיות. בין היתר, הנושא נחקר בהקשר לבחירת מסלול לימודים וחיפוש עבודה. מחקר שפורסם בכתב העת Psychological Science בחן את תהליך חיפוש העבודה של סטודנטים לקראת סיום לימודיהם [5]. נמצא שבהשוואה לסטודנטים שנוטים להשבעת רצון, הממקסמים מצאו עבודות שהן מתגמלות יותר מבחינה כלכלית. למרות זאת, הממקסמים היו פחות מרוצים מהעבודות שהם מצאו, והם חשו יותר פסימיות, מתח, עייפות, חרדה ודכדוך תוך כדי התהליך. לדעת החוקרים, התחושות השליליות של הממקסמים נבעו מהציפיות המוגזמות שלהם, ההתוודעות לאפשרויות שלא צלחו, החרטה בגין פסילת אפשרויות אטרקטיביות, וההסתמכות על קריטריונים חיצוניים על חשבון תשוקה ועניין אישיים.
    מחקר נוסף שפורסם ב-journal of Applied Social Psychology בחן את הקשר בין נטייה למקסום לבין “התמדה בחוסר פעולה” בחיפוש עבודה[6]. התמדה בחוסר פעולה היא כינוי לתופעה בה אנו נמנעים מאימוץ אלטרנטיבה שתשפר את מצבנו, לאחר שהחמצנו אלטרנטיבה טובה עוד יותר. במחקר שהתבסס על תרחישי מקרה, חלק מהמשתתפים החליטו לוותר על עבודה שהוצעה להם כאשר הבינו שהחמיצו מסיבה כלשהיא עבודה טובה יותר. הנטייה לקבל החלטה זו הייתה חזקה יותר אצל משתתפים בעלי סגנון קבלת החלטות של מקסום.
    בדומה לכך, נטייה למקסום גם הוזכרה בהקשר לנכונותם של אנשים מסוימים להמשיך לעבוד בעבודה שאינה מספקת אותם, במקום לחפש עבודה חדשה [7]. כאשר חשוב לנו מאוד לעבור למקום העבודה הטוב ביותר, אך איננו יודעים מראש מהו, הפתרון הנוח הוא להימנע מהבחירה ולהישאר במקום בו אנו נמצאים כעת. יתרה מכך, המתח והתחושות השליליות נוכח הקושי לבחור את העבודה הבאה, מכבידים עוד יותר על עובדים שגם כך מתמודדים עם תחושות שליליות וחוסר סיפוק בתפקידם הנוכחי.
    מחקר שפורסם ב-Journal of Career Assessment, בחן את הקשר בין נטייה למקסום לבין עמדות ביחס למקצוע ולקריירה, בקרב סטודנטים ובקרב אנשים עובדים[8]. אצל הסטודנטים, נטייה למקסום עלתה בקנה אחד עם שביעות רצון נמוכה יותר מהבחירה בחוג הראשי ללימודים, ועם מחשבות רבות יותר בנוגע לנשירה מהחוג. אצל העובדים, נטייה למקסום עלתה בקנה אחד עם שביעות רצון נמוכה יותר מהעבודה ומהקריירה, תפיסת התאמה נמוכה יותר לעבודה, ומחשבות רבות יותר בנוגע לנשירה מהעבודה.
    מחקר נוסף מאותו כתב-עת בחן את הקשר בין נטייה למקסום לבין מחשבות בנוגע לחוג הלימודים באוניברסיטה ותפקוד במהלך הלימודים [9]. נמצא שנטייה למקסום עלתה בקנה אחד עם מחשבות רבות יותר על חוגים אטרקטיביים שהוחמצו. המחשבות השליליות עלו בקנה אחד עם שביעות רצון נמוכה יותר מהתואר, הערכה עצמית נמוכה יותר של יכולות אקדמיות, וגם עם ציונים נמוכים יותר בתואר. הסטודנטים הממקסמים חשו פחות מחויבים כלפי התואר, וכתוצאה מכך הם התאמצו במידה פחותה להצליח בלימודים.
    לסיכומו של עניין, מספר מחקרים מעידים על כך שנטייה למקסום מובילה לתחושות שליליות במהלך חיפוש עבודה ותכנון קריירה, ולחרטה והיעדר סיפוק לאחר ההחלטה. למרות שהמחקרים הללו אינם מצביעים באופן חד-משמעי בין קשר בין נטייה למקסום לטיב ההחלטה, חלקם מראים שהתחושות השליליות הנובעות מנטייה זו פוגעות בהצלחה שלנו בפועל ובמוטיבציה שלנו לפעול להשגת היעדים שלנו.

     

    אז כיצד נכון לקבל החלטות, בחיים בכלל ובתכנון הקריירה?

    קל להצביע על החסרונות של מקסום ועל ההשלכות השליליות של פרפקציוניזם, קשה יותר לחשוב על דרך טובה יותר לקבלת החלטות שאינה כרוכה בוויתור על השאיפה להגשמה עצמית.
    בעבודת הדוקטורט שהוזכרה למעלה, רמות הדיכאון הנמוכות ביותר התקבלו אצל משתתפים עם נטייה בינונית למקסום. משתתפים בעלי נטייה חזקה למקסום חווים מצוקה ותחושות שליליות כתוצאה מהפרפקציוניזם המזיק שלהם, ומשתתפים בעלי נטייה חלשה למקסום סובלים מחולשת אופי וממוטיבציה נמוכה, וכתוצאה מכך אינם מנסים כלל לאתר את האלטרנטיבה הטובה ביותר עבורם. ניתן לטעון שהלקח הוא למצוא את נקודת האיזון ואת הדרך הנכונה לקבל בחירות בחיים, באופן שישלב חתירה למצוינות וקבלה עצמית.
    הפסיכולוג בארי שוורץ ועמיתיו מציעים בכל זאת מודל אלטרנטיבי לקבלת החלטות, המבוסס על השבעת רצון מקיפה כתחליף למקסום [10]. בעיני שוורץ, קבלת ההחלטות שלנו אינה צריכה להתבסס על חיפוש התוצאה הטובה ביותר, אלא על קביעת יעד התחלתי ובחירת האפשרות שתוביל למיטב הסיכויים להשגת היעד. במקום לבחור למשל במקצוע שיש לו את הפוטנציאל להיות הטוב ביותר מבחינת העניין וסיכויי הקידום וההשתכרות, יש לחשוב על קריטריונים למקצוע שיהיה “מספיק טוב”, ולבחור במקצוע שיש לו סיכויים גבוהים לענות על הקריטריונים הללו. האסטרטגיה הזו הופכת לטובה יותר במצבים של חוסר וודאות קיצוני שמאפיין רבות מהבחירות שלנו בחיים האמיתיים.
    בתחום תכנון הקריירה, מאמר שפורסם לפני מספר שנים בכתב בעת The Career Development Quarterly ממליץ ליועצי קריירה לטפח את יכולת ההסתגלות של האדם לסביבות עבודה שונות, על חשבון הניסיון לאתר את אפיק הקריירה האופטימלי עבורו [11]. עלינו להכיר בכך שגורמים רבים בקריירה שלנו אינם נתונים לשליטתנו ולא ניתן לצפות אותם מראש, כך שאיננו יכולים ממש לנבא כיצד נצליח או עד כמה נחוש סיפוק בכיוון בו נבחר. יתרה מכך, מקסום בבחירת מסלול קריירה לטווח ארוך אינו מותיר די מקום לרגש ולאינטואיציה כמדריכים לקבלת החלטות, במיוחד בתנאים בהם ריבוי האפשרויות אינו מאפשר להשוות ביניהן באופן רציונלי. במקום זאת, המחברים ממליצים לאנשים צעירים לחוות מגוון התנסויות; לטפח את היכולת שלהם להתאים את עצמם למצבים חדשים; להגדיל את תקופת החיפוש והגילוי העצמי; לתכנן לטווח קצר ולא לטווח ארוך, ולחפש אפיק שהוא “טוב מספיק” לשלב הנוכחי ולא בהכרח “הטוב ביותר”. זאת מתוך תפיסה שגם כך בעולם העבודה של המאה ה-21 רובינו נצטרך לבנות את עצמנו מחדש מספר פעמים במהלך חיינו.